רועה גרמני הוא אחד מהגזעים האהובים ביותר של כלבי הבית. משקל הגזע נע בין 40-45 קילוגרמים וגובהו נע בין 50-60 סנטימטרים. מקורו של הרועה הגרמני, הנקרא בפי רבים בטעות "כלב זאב", בתוכנית גידול שנכנסה לפעולה לקראת סוף המאה ה-19. בתוכנית זו הוכלאו מספר גזעים של כלבי רועים מאירופה. לטיפוח הגזע רועה גרמני כפי שהוא מוכר לנו כיום, אחראי מקס וון סטפניטץ שהבחין בגזע החדש בעת שהוצג בתחרות כלבים ורכש אותו.
השנים הראשונות
מעט לאחר הרכישה הראשונית, הקים אותו וון סטפניטץ עמותה בשם VS שהיתה אמונה על פיתוח גזע הרועה הגרמני לצורכי עבודה ולקראת שנות ה-20 של המאה הקודמת החל הגזע להתפרסם ככלב משטרה, כלב הגנה, כלב צבא וכלב חילוץ. למעשה, במהלך מלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה הגרמנים עשו שימוש נרחב בכלבי הרועה הגרמני: בין היתר שימשו כלבי רועה גרמני כשומרי גדרות וכמגלי מסתננים ופולשים במחנות ההשמדה ובמחנות העבודה.
לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר מלחמת העולם השנייה הביאו עמם חיילים אמריקאים ואירופאים את הכלבים לארצותיהם והגזע החל לתפוס תאוצה בכל רחבי העולם. לרוע המזל, אותה פופולאריות בדיוק היא זו גרמה לכך שהגידול השגוי שלו הפך לנפוץ מאוד. הכוונה היא בעיקר להשבחה שגויה של הגזע שגרמה לבעיות פיזיות ובעיות אופי כאחת. במובן הפיזי מדובר בעיקר בתופעה הנקראת דיספלסיה של האגן (מחלת אגן תורשתית או Canine Hip Dysplasia) ובמובן ההתנהגותי מדובר בעיקר בשינוי אופיו של הגזע מנעים לתוקפני. סך הכול נחשב הרועה הגרמני כגזע נוח מאוד לאילוף, בעיקר על רקע הנאמנות הגבוהה שהוא מפגין כלפי בעליו. עובדה זו, בנוסף לחוכמתו וגופו החסון יחסית, פתחה בפני הרועה הגרמני את הדרך לעבודות נחייה, חילוץ והצלה. בישראל הגזע משמש באופן נפוץ במיוחד בצה"ל ובאופן כללי נחשב לאחד מהגזעים הפופולאריים ביותר במדינה.